כיצד להתמודד עם מחשבות חרדתיות? מה נכון לעשות כשמחשבות אובססיביות פולשות למוחנו ואין לנו שליטה עליהן והן טורדות את מנוחתנו? "החצנת מחשבות" הינה טכניקה טיפולית מעולם טיפול הקוגניטיבי התנהגותי CBT ומהווה חלק נכבד מההתערבות הטיפולית.
תתארו לכם סיטואציה – אתם יושבים עם חבר/ה (כל המאמר נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד, ומכוון כלפי שני המינים), ואז אתם אומרים לחבר: "טוב, אני חייב לזוז, צריך לנסוע הביתה", והחבר אומר לכם: "יאללה ביי, רק שלא תעשה תאונה בדרך…". מן הסתם יתעורר בכם כעס. 'מדוע בכלל אתה מדבר כך?' נאמר לו, ובוודאי שלא נאפשר לו להמשיך להגיד את זה שוב ושוב.
אבל שימו לב: קורה לכם שאתם יושבים עם עצמכם ואז באה לכם מחשבה נוראית ומכניסה אתכם לחרדה? נניח אדם שסובל מחרדת נהיגה, ומחשבה כגון זו לעיל (רק שלא תעשה תאונה) עולה במחשבתו, ומציפה אותו בהרגשת חרדה מנהיגה. למרות שלא נסכים שאחרים ידברו אלינו בצורה כזו, לעצמנו אנחנו כן מאפשרים זאת. לא רק שמאפשרים זאת, לעיתים אנחנו גם מייחסים לה חשיבות יתר ונמנעים בעקבות מחשבה חרדתית מפעולה מסוימת או עושים פעולה מסוימת בכדי "לבטל" את המחשבה הזו (הדבר מצוי בהפרעה טורדנית כפייתית OCD). ואם לא די בכך, אנו גם מאפשרים למחשבות אלו לחזור בלופ כאילו שאם חוזרים עליהן שוב ושוב הן נהפכות לאמת…
"החצנת מחשבות" הינה טקטיקה בטיפול CBT המאפשרת לאדם להבחין בין הקול השפוי שבו, למחשבות לא רצוניות שלפעמים גם לא הגיוניות היוצרות בלבול כביכול אני הוא זה שחשבתי אותן, בעוד שהן לא שוות הרבה יותר מכאשר אדם אחר אומר לנו אותן. בדיוק כמו שלא נתייחס ברצינות לאמירה כזו מאדם אחר, כך אין להתייחס ברצינות רבה למחשבה הלא רצונית הבאה מתוכנו.
אופן הפעולה: כאשר אנו מזהים מחשבה חרדתית טורדנית, יש להתייחס אליה כמו שהיינו מתייחסים לאמירה חיצונית הנאמרת לנו. טקטיקה זו מאפשרת לנו לבחון האם המחשבה הגיונית או לא. לעצמנו אנו נוטים להאמין אוטומטית, אך אמירות מבחוץ מקבלות יחס חשדני יותר, ואילו אנו נטען ונייצג את הקול השפוי כנגד המחשבה החרדתית המוחצנת.
עם ילדים אפשר גם לצייר דמות מפלצתית, לתת לה שם ולייחס לדמות את האמירה. ועל הילד ממש לומר לדמות: "את (טוב גם לנקוט בשמה של הדמות) אומרת ש… (אם ניסע ברכב נעשה תאונה), אבל אני אומר לך שניסע בזהירות לפי כל כללי הנהיגה, ולא הגיוני שיותר לא ניסע ברכב".
בהפרעה טורדנית כפייתית OCD העיקרון דומה. "את (אתה) אומרת לי שאם לא אשטוף שוב את ידיי, הן יהיו מזוהמות ואחלה במחלות. אבל אני אומר לך שכבר שטפתי את ידיי בסבון, וזה מספיק לפי כללי הרפואה, ואין סיבה לחשוש יותר, ולכן לא אלך לשטוף את ידיי".
אשתף בסיפור אישי: באחת הפעמים שחזרתי לביתי בשעת ערב, נסעתי בכביש מהיר במהירות של כ 110 קמ"ש. לפתע חלפה במוחי מחשבה 'מה יקרה אם תוך כדי מהירות כזו, "תשבור" את ההגה חזק שמאלה?'. הייתי קצת בהלם מעצם המחשבה, אבל מיד עניתי לעצמי: 'מה יקרה?!? אני אתהפך עם הרכב ואולי אגרור איתי עוד כמה רכבים על הדרך, זה מה שיקרה', והמשכתי בנסיעתי מגחך לעצמי על עצם המחשבה. אין לי מושג מאיפה צצה לי מחשבה כזו, אך מה שבטוח שהיא ממש לא מייצגת אותי. אין לי שום כוונה לעשות דבר כזה. הבעיה מתחילה כשאנחנו מייחסים את המחשבה הזו לעצמנו, לקול השפוי שלנו ומתייחסים למחשבה הזו ברצינות, ואז היא גם חוזרת וחוזרת ומטרידה את נפשנו.
אנו נוטים להאמין לעצמנו, למה שאנחנו חושבים ולמה שאנחנו אומרים. וזה עובד לשני הכיוונים. כאשר אנחנו חושבים ואומרים משהו עם תחזית שלילית, אנחנו מאמינים לכך, ומכאן גם נובעת ההרגשה השלילית. אך אם נחליט שאנחנו מאמצים את הקול השפוי שבתוכנו, והוא זה שמייצג אותנו, ואותו נדבר, אנחנו נאמין לעצמנו וההרגשה תשתפר. ולכן חשוב להוציא החוצה מאיתנו (החצנה) את המחשבות החרדתיות, ולייחס אותן ל"אחר".
ישנו פסוק בתהילים האומר: "האמנתי – כי אדבר" כלומר: אתה רוצה להאמין במשהו? תדבר אותו!
התייחסות למחשבה כגון זו שעלתה בי בנהיגה ברצינות תגרור התדיינות פנימית כגון: 'אם אני חושב דבר כזה, אז אולי אני גם מסוגל לעשות את זה? אם אני מסוגל לעשות את זה, אז אולי אסור לי לנהוג במהירויות כאלה? אולי רק עם השגחה של נהג מלווה?' וכולי וכולי. או אז עלולות להתחיל סוגי הימנעויות בפועל, ומכאן ועד להתפתחות של הפרעת חרדה הדרך קצרה. לעומת זאת, התייחסות הומוריסטית למחשבה הראשונית, והחצנתה תעזור לנו לא לקחת אותה ברצינות, תגרום לנו לצחוק, לגחך ולכתוב על זה מאמר, אבל לא תפתח הימנעות.
בטיפול המטופל לומד "ללכוד" את המחשבות שמתדלקות את החרדה (ההפרעה), לזהות את העיוות הקוגניטיבי, מתרגל החצנה של המחשבות, ולומד להבנות חשיבה מציאותית ופונקציונלית שתשרת את המטרה הטיפולית שלו.
