תשובות לשאלות נפוצות

למעשה אין דבר כזה "טיפול רגשי", יש רגש בטיפול! בטיפול אמורים לתת התייחסות לכלל מרכיבי האישיות: קוגניציות, רגשות, תחושות והתנהגות. בטיפול CBT יש דגש מאוד גדול לגבי רגשות המטופל ועוצמתם. את הרגשות אנו מחלקים לשתי קבוצות:

רגשות חיוביים- רגשות שנעים לחוות אותם כמו אהבה, רוגע, שמחה, סיפוק וכדומה.

רגשות שליליים- רגשות אשר לא נעים לחוות אותם, כגון שנאה, כעס, תסכול וכדומה.

גם את הרגשות השליליים אנו מחלקים לשתי תת-קבוצות.

רגשות שליליים בריאים ורגשות שליליים מזיקים. פחד למשל הינו רגש שלילי מפני שלא נעים לחוות אותו, אך הוא בריא. הפחד הוא רגש הישרדותי אשר עוזר לנו בחיים. חרדה לעומת זאת, הינו רגש שלילי מזיק מפני שלרוב החרדה משבשת לנו את החיים, וכן על זה הדרך.

כיום אין חוק פסיכותרפיה בישראל מה שאומר שכל אדם אשר חשקה נפשו להיקרא "פסיכותרפיסט/ מטפל" (אף אם לא למד פסיכותרפיה אפילו שעה אחת בחייו) יכול לעשות זאת, ואינו עובר על שום חוק. ואכן הגדר פרוצה והרבה "מטפלים למיניהם" נמצאים במרחב המקצועי. האחריות על הכשרת המטפל אם כן, רובצת על כתפיו של המטופל לבדוק בציציותיו היכן (אם בכלל) רכש את השכלתו המקצועית. רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים הינם מקצועות מורשים לטפל. בנוסף כדאי לבדוק האם המטפל למד בבית ספר לפסיכותרפיה, האם מקבל הדרכה מקצועית, האם הוא "מומחה" לבעיה שבגינה פונים לטיפול וכדומה.

כיום אין חוק פסיכותרפיה בישראל מה שאומר שכל אדם אשר חשקה נפשו להיקרא "פסיכותרפיסט/ מטפל" (אף אם לא למד פסיכותרפיה אפילו שעה אחת בחייו) יכול לעשות זאת, ואינו עובר על שום חוק. ואכן הגדר פרוצה והרבה "מטפלים למיניהם" נמצאים במרחב המקצועי. האחריות על הכשרת המטפל אם כן, רובצת על כתפיו של המטופל לבדוק בציציותיו היכן (אם בכלל) רכש את השכלתו המקצועית. רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים הינם מקצועות מורשים לטפל. בנוסף כדאי לבדוק האם המטפל למד בבית ספר לפסיכותרפיה, האם מקבל הדרכה מקצועית, האם הוא "מומחה" לבעיה שבגינה פונים לטיפול וכדומה.

תשובה: איננו עוסקים כאן בהאשמות, ומאיפה לילדה ישנן תובנות שכאלה, אך ברור שזה נובע מהידיעות החדשותיות בתקופה האחרונה. והנושא הטיפולי במקרה זה כמו במקרים רבים אחרים הוא כיצד לתווך לילדים רכים מציאות קשה.

יש לדבר לילדה כמובן בשפה ודימויים שהיא מבינה. דוגמה מצוינת לכך ממחיש הסרט המצוין "החיים יפים" (מצ"ב לינק לקטע מהסרט)

העלילה מתארת אבא ובנו בשואה, והאב מגונן על בנו מן המציאות הקשה והכואבת בזה שהופך את כל המלחמה למשחק, ובכך מציל את בנו הן מבחינת הנזק הנפשי והרגשי, אך גם מבחינה פיזית זה עזר לו לשרוד את השואה.

יש להסביר לילדה כי יש הבדל ברמות הסיכון התלויים בכל מיני גורמים. בין חברון, ירושלים ורמת גן למשל, הבדל ברמת הסיכון בין יום ללילה, בין אם אני לבד או עם מבוגר. ללמד את הילדה לזהות מצבי סיכון לפי גורמי ורמת הסכנה.

אך מעל הכול להדגיש לה שהסביבה שלה היא סביבה בטוחה! לנסוך בה ביטחון באמצעות מודלינג (דוגמה אישית). שהיא תרגיש שיש כאן מבוגר אחראי שהיא יכולה לסמוך עליו. להמחיש כיצד אנו שומרים על כללי הזהירות, כמו כללי זהירות בדרכים. להבהיר לה מהם כללי הזהירות הנדרשים ממנה.

ספציפית לגבי האמירה עם השוטרים- ככל הנראה היא הושפעה מאחד המקרים שקרו לאחרונה, ויש לקשר את זה לנ"ל. אין מדובר כאן בטובים ורעים, אלא במי ששומר על הכללים או לא שומר הכללים. להמשיג לה כיצד מה שקורה בחיים קשור להתנהגות שלנו, ולהשתמש בדוגמאות קונקרטיות (מי שלא נזהר מאש, נכווה. אין מדובר כאן בעונש, אלא בתוצאה של התנהגות מסוימת).

המטרה בכל ההסבר הפסיכו-חינוכי הנ"ל היא להעניק לילדה מוקד שליטה פנימי.

דבר נוסף: לחזק אותה על כך שהיא שיתפה אותך במחשבותיה וברגשותיה, ולעודד אותה להמשיך בזה. ולנרמל לה את פחדיה (זה לגיטימי לפחוד בימים ומקרים שכאלה. ועל כך ארחיב יותר בתשובה אחרת).

לסיכום:

לעודד אותה לשתף במחשבותיה ורגשותיה.

לתת לה הסבר פסיכו-חינוכי התואם את מידת הבנתה לפי גילה.

לנסוך בה מידת ביטחון בסביבה שבה היא חיה.

להגדיר לה מהם כללי הזהירות שיש לנקוט בימים אלה.

ט הממחיש את העניין.

תשובה: מקרה זה הינו מקרה קלאסי לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), ומדוע?

ע"פ התיאוריה הקוג'-הת' אנחנו מגיבים (רגשית והתנהגותית) לא כתוצאה מאירוע שקורה, אלא מהפרשנות הסובייקטיבית שאנו נותנים לאירוע. לדוגמה: אדם הנמצא בדיכאון טוען שסיבת הדיכאון הוא פיטוריו מהעבודה, ולדבריו, פיטורים=דיכאון. אך בפועל ישנם הרבה אנשים שפוטרו מעבודתם ולא נכנסו לדיכאון. ייתכן שאף הוא עצמו פוטר לפני כמה שנים, אך אז לא נכנס לדיכאון. ואם פיטורים אכן שווה דיכאון, כיצד ייתכן הדבר? אלא שבין הפיטורים לדיכאון הייתה מחשבה מתווכת, פרשנות שהוא נתן לאירוע. קרוב לוודאי שמה שעבר לו בראש בין הפיטורים לדיכאון הן מחשבות בסגנון: 'אני אפס, לא שווה כלום, לא מעריכים אותי' וכדומה.

דוגמה מוחשית יותר: הכנת לארוחת הצהריים מקרוני. ילד אחד יכול לקפוץ מאושר: "איזה כיף, מקרוני טעים", בעוד אחיו יתמלא אכזבה: "אוףףף, מקרוני מגעיל".

בכל המקרים הנ"ל, אין כאן עניין של צדק, אלא של תפיסה. מי שיעבור לו בראש: "מקרוני מגעיל" ירגיש אכזבה, ומי שיעבור לו בראש: "מקרוני טעים" ירגיש סיפוק. התפיסה שלנו, הפרשנות שלנו למציאות שקוראת סביבנו קובעת כיצד נרגיש, ובהמשך הרצף כיצד נגיב ואיך נתנהג.

עד כאן הכול טוב ויפה, אך כיצד משכנעים אדם שפרשנותו שלילית לגבי האירוע לחשוב אחרת?

התשובה שאנחנו לא משכנעים כלל! המטרה היא אחת- להטיל לו ספק בתפיסה שלו. לתת לו להבין שיש יותר מאפשרות אחת לפרשנות שהוא נתן לאירוע! להמחיש לו שהתפיסה שלו היא אחת מני רבות שניתן לתת למה שאנו רואים. לערער את בטחונו בפרשנותו. ולהמשיג לו כיצד התפיסה שלו מעוררת אצלו חוסר אונים ושאר תגובות רגשיות שליליות.

לגבי נייר המכתבים עם הפרצופים- אין טעם להתווכח איתה בנכונות דברייך, אלא פשוט לערער לה את הביטחון במה שהיא מאמינה.

זאת ניתן לעשות על-ידי אחד משתי הדרכים הבאות:

1: שמערערים את תוקף המידע שלה ע"י כך שעובדה היא כי אחרים יכולים לפרש אחרת את מה שהם רואים בפרצופים. ניתן לעשות זאת "על-אמת": לגשת לבת-דודה/ אחות/ שכנה ולשאול אותה מה את רואה בתמונה. ולחזור על זה עם מספר אנשים עד שאמונתה תתערער.

ניתן לגשת לחלון עם כל הילדים ולבקש שכל אחד יתאר מה הוא רואה, וניווכח שכל אחד "רואה" משהו אחר.

תרגיל נוסף שניתן לעשות הוא משחק נחמד שנקרא "למזלי הטוב-למזלך הרע". לוקחים קלפים שמצויר בהן תמונות מופשטות. כל אחד בתורו שולף קלף אקראי ואמור לתת לו פרשנות כפולה וסותרת- בפרשנות אחת היא אמורה להתחיל במילים "למזלי הטוב…", ובפרשנות הסותרת ללהתחיל במילים "למזלך הרע…"

2. שמערערים את תוקף "מומחיותה" של החברה. "מניין ההבנה הגדולה של חברתה במתים?" בכדי שאדם יוכל להביע דעה שיש לה תוקף עליו להיות מומחה בעניין. בדיוק כמו שלא נשאל את החברה, איזה תרופה ליטול כאשר חולים, מפני שהיא לא מומחית בעניין. כך היא אינה מומחית להבחין בין המתים לחיים.

לסיכום:

להמחיש לה כי יש יותר מפרשנות אחת לכל אירוע ומראה שיש סביבנו.

לערער את בטחונה באמונתה כי אלה מתים.

להמשיג לה כיצד אמונתה כי אלה אנשים מתים מביאה אותה לידי רגשות שליליים.

לאתגר אותה לתת פרשנות סותרת בעצמה או להסתייע בסביבה לשם כך (התבוננות בחלון, התמונה הנ"ל, מזלי הטוב-מזלך הרע).

כאשר מדובר בחרדה אצל ילדים הבעיה כוללת לא רק את הילד עצמו, אלא גם את הוריו. ההורים הם הסביבה הטבעית העוטפת את הבעיה ומגדירה את קיומה, ושם גם מונח הפתרון.

לטיפול בחרדה יש פרוטוקול טיפול מאוד ברור. הסבר פסיכו-חינוכי אודות הפחד והחרדה. הבנייה קוגניטיבית, קרי- זיהוי דפוסי חשיבה דיספונקציונליים והבנייה מחדש של חשיבה פונקציונלית. שימוש בדמיון מודרך ובחשיפות במציאות.

ישנם סוגים רבים של חרדות: הפרעת חרדה כללית, חרדת פרידה ונטישה, פוביות ספציפיות כגון מגבהים, מעליות, טיסות, חרקים וכדומה, הפרעת פאניקה וחרדה חברתית.

דבר ראשון שנצרך לעשות זה לאבחן האם מדובר כאן בחרדה מאובחנת ומאיזה סוג. לא אוכל כמובן להרחיב כאן בכל פרוטוקול הטיפול, אך אשים דגש על החלק של ההורים בחרדה אצל ילדים. ובכל זאת כמה משפטים להסביר מהי חרדה.

חרדה הינה פחד מוגזם מאירוע, מקום, מצב או אובייקט כלשהו. אדם החווה חרדה מרגיש רגשות עזים של פחד בלתי נשלט, תחושות גוף כגון רעידות, דופק לב מואץ, הזעת יתר, נימול, יובש בשפתיים ועוד. עוררות גופנית ורגשית זו אינה נעימה, והאינסטינקט הראשוני לברוח מהמצב. הבריחה מפחיתה בתסמיני החרדה ומביאה לרגיעה פיזית ורגשית. בעיני האדם החרד, לו הוא לא יברח, רמת החרדה תעלה ותעלה עד שהוא יתעלף או ימות. בפועל דבר זה כמובן אינו נכון. לו לא היה בורח רמת החרדה אכן הייתה עולה ומתגברת, אך בשלב מסוים אחרי שהגיעה לשיא, החרדה ותסמיניה יפחתו בהדרגה. גל חרדה ממוצע לוקח בין 40 ל-50 דקות. המטרה הטיפולית היא לאפשר לאדם החרד לעבור את גל החרדה ולהיווכח כי השמיים לא נפלו, הוא לא התעלף ולא מת. הדרך לעשות זאת מחייבת (כאשר מדובר בחרדה מאובחנת) איש מקצוע מוסמך המלווה ומדריך את התהליך. בד בבד עם החשיפות המטפל עורך עם המטופל הבנייה קוגניטיבית מחודשת במקום זו המחזקת את החרדה, לקוגניציות בריאות שיהוו עבורו מקור תמיכה וכוח להתמודד עם החרדה.

כאשר הילד פונה אלינו במצוקה שהוא נתון למצב רגשי של לחץ, פחד מוגזם, ההורה משווע לעיקרון מנחה קליט ומעשי, ולעיקרון הזה קוראים סגנון הורות תומכת.

מחד ישנו ההורה המגונן בו ההורה מונע מהילד להתמודד עם מצבים מעוררי חרדה ולחץ, עושה בשבילו את העבודה, והתגובות של ההורה בדרך כלל מעוררות ומחזקות את החרדה אצל הילד. הורה מגונן מהווה סוג של חציצה בין הילד "לעולם המסוכן" ומונע ממנו את הזכות ללמוד להתמודד עם מצבים מעוררי חרדה, תסכול, כעס וכדומה. ילד המסרב לישון לבד בחדרו בגלל פחד ממפלצות, וההורה "כל-כך מבין את ילדו" ומאפשר לו לישון במיטתו שלו, משדר לילד באופן עקיף: אכן יש לך מה לפחד ממפלצות.

מאידך ישנו ההורה הדורשני. הורה זה מנסה לגרום לילד החרד להתגבר על החרדה באמצעות אמירות בוטות, הטפות לאומץ לב או הצהרות שאין לו כל סיבה לפחד. הורה דורשני לא יהווה מקור תמיכה לילד, ובטח לא יקרב אותו להתמודדות נכונה מול פחדיו. המסר שהילד קולט מהורה דורשני הוא 'לא מבינים אותי, לא מאמינים לי, אין לי על מי לסמוך'. ההורה הדורשני דומה יותר כמי שדוחף את הילד עד שהוא נופל.

ההורה המגונן כמו הדורש פועל אמנם ממניעים הוריים חיוביים, אך כלשון הכוזרי: "כוונותיך רצויות, אך מעשיך אינם רצויים". שרשרת התגובות בין ההורה (המגונן והדורשני) והילד עלולה להביא להסלמה ביחסים ביניהם, לחזק את החרדה ולעורר בעיות רגשיות נוספות, כגון: דימוי עצמי נמוך, קושי בדחיית סיפוקים, קושי בוויסות רגשי וכדומה.

עלינו לחתור לסגנון הורות תומכת. ההורה התומך דומה להורה המלמד את ילדו לרכב על אופניים. ההורה מחזיק באופניים מאחור, עוזר לילד להתייצב ולקבל תנופה, אך בהדרגה מרפה מאחיזתו. ידיו אוחזות ברפיון באופניים והוא מאפשר לילד לרכב ולשמור על שיווי המשקל בכוחות עצמו. עם זאת, הוא נכון ומוכן בכל רגע לתפוס מחדש את האופניים באם הילד יפול. ואנו יודעים שבהרבה אם לא בכל במקרים, הילד נופל באיזשהו שלב. ההורה שם בשביל לעזור לו לקום ולעמוד על רגליו, אבל זה כמעט בלתי נמנע שהילד יכווה כאב מהנפילה. הורים חוששים לתת לילדים להתמודד לבדם עם המצב החרדתי שמא הדבר ישאיר לו "צלקת נפשית", שמא הילד יעורר חרדת נטישה. זהו קושי של ההורים ולא של הילד! ועל ההורה לטפל בעצמו בהקשר לקשיים אלה. המחקר והניסיון הקליני מוכיח שעצם החשיפה לחרדה (כמובן כאשר היא נעשית באופן מבוקר ובפיקוח של איש מקצוע) לא רק שאיננה פוגעת בילד, אלא מחזקת אותו.

לסיכום: כאשר הילד פונה אלינו במצוקה רגשית עקב פחדים, אם אנחנו מזהים שמדובר בפחד מוגזם שאינו תואם את המציאות ומשבש את שגרת היומיום, מומלץ לפנות לאיש מקצוע לאבחון, ייעוץ וטיפול.

טיפ נוסף: כדאי לרכוש את הספר "כפתור האור של סבא ג'מיקו" מאת ד"ר נעמי אפל, לקרוא אותו עם הילדים ולעבוד על פי ההסברים בסוף הספר.

שאלת חכם חצי תשובה! זאת מפני שהדבר הראשון שנבדוק: עד כמה הטקסים שבאים מחמת האיסטניסטיות פוגעת בו בשגרת היומיום. ציינת בשאלה ש"האיסטניסטיות לא מפריע לו לחיים תקינים". יחד עם זאת, ואני מדגיש, התיאורים שאת מתארת סותרים את דברייך מיניה וביה. הכיצד לא יפריע לו להחליף סדינים אם אחרי כל פעם שמישהו ישב עליהם הוא יצטרך להחליף?? ואם זה ייעשה שלוש פעמים בערב? אזי גם אז יוכל לומר: "לי זה לא מפריע"?! ישנו משפט שאומר שאם אתה רואה חיה שמקפצת כמו ברווז, שוחה כמו ברווז, מעופפת כמו ברווז ופועה כמו ברווז, אז כנראה שזה ברווז. את מתארת טקסים כפייתיים לא נורמטיביים (לשטוף כלים לפני שאוכל למרות שהם נקיים וכדו'). הסיבה "שזה לא מפריע לו" היא מפני שמעגל הכפייתיות עובד באופן שכזה: ישנם ככל הנראה מחשבות טורדניות, תמונות או דחפים החוזרים ונשנים אצלו המעוררים בו רגשות שליליים כגון: מצוקה, חרדה, פחד, גועל. ובהתנהגותו הכפייתית הוא מצליח להפחית מרמת המצוקה של הרגשות השליליים, והנה רווח לו ב"ה… עד הפעם הבאה. בשפה המקצועית זה נקרא שהוא קיבל חיזוק שלילי להתנהגותו הבלתי מסתגלת. ובשפה שלנו: הפחתת המצוקה ע"י טקסים כפייתיים מחזקת ומגבירה את הכפייתיות. ההקלה הרגעית שמגיעה בעקבות הטקסים הינה בבחינת שתיית מים מלוחים, מרווה לרגע, אך מחזק את הצמא.