הסיפור שלי

את החוויה הראשונה שלי כאיש טיפול ואשר עיצבה את דמותי כאיש טיפול, חוויתי עוד בהיותי סטודנט. בתקופת ההכשרה המעשית (סטאז'), קיבלתי מאת המדריכה שלי את ה"התיק הראשון"- נער מתבגר אשר נשר ממסגרות החינוך הפורמליים וסירב ללכת לבית הספר, ובאותה מידה התנגד להגיע לטיפול, אך היה מוכן לפגישות בביתו.

לאחר התייעצות והדרכה הוחלט כי אגיע אליו לביתו על-מנת להתניע את התהליך טיפולי. שמונה(!!) פגישות חיזרתי אחריו, והמאמץ היה נראה לשווא. בפגישה השמינית הודעתי לנער שעשיתי ככל יכולתי על מנת ליצור איתו קשר של אמון, ומעתה והלאה אני מפסיק להגיע. השתמשתי בכל "הכלים" העומדים לרשותי, אך פעולותיי לא נשאו פרי. הנער התבצר בעמדותיו- אינו מוכן לשתף פעולה. ברגע שהנער שמע שלא אגיע יותר, הוא הפתיע אותי וביקש שאמשיך להגיע. יש להודות שהייתי מופתע, אך התעקשתי שהטיפול הסתיים. רשמתי לו את מספר הטלפון שלי ואמרתי לו שיש לו רשות להתקשר אלי בכל שעה, ואם ירצה להיפגש- שיתקשר! והוא אכן התקשר! הקשר נמשך שנה שלמה!  כשבסוף התהליך הוא הסכים ללכת לפנימייה. הטיפול הוכתר כהצלחה, ואני תולה הרבה מן ההצלחה בהתלהבותי לעזור לנער. ומאז, המוטו שלי הינו: "לא מוותרים על אף אחד". גם כאשר הילד/נער מגלה התנגדות לטיפול, אני נזכר באותו נער ויודע שהוא למעשה רק "בוחן" אותי עד כמה באמת אכפת לי ממנו.